1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל) בבר"ע 2204/04, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור) בת.א 12318/04.
2. ביום 13.1.04 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בגין תשלום שכר טרחה על סך 241,257 שקלים. נגד משיב 1 עוכבו ההליכים המשפטיים בשל צו כינוס נכסים שהוצא נגדו בתיק פשיטת רגל 1906/02 (בש"א 4993/03). ביום 16.1.04 הומצא כתב התביעה למשיב 2 (להלן - המשיב). 30 יום לאחר מכן, ביום 16.2.04 הוארך, בהסכמת המשיב, המועד להגשת כתב ההגנה ב- 30 ימים נוספים עד ליום 16.3.04. ביום 17.3.04, משלא הגיש המשיב כתב הגנה, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
לאחר הגשת הבקשה האמורה, בתאריך 25.3.04, הגיש המשיב בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה על ידי כבוד הרשמת א' עפרון שקבעה, בהתאם לתקנה 97 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), כי התיק יועבר לשופט לשם גביית עדות מהמבקש. בהתאם להחלטה האמורה, ביום 22.4.04 הועבר התיק לכבוד השופטת ש' אלמגור לצורך שמיעת עדות.
ביום 29.4.04 הגיש המשיב את כתב ההגנה לבית המשפט. באותו היום קיבל המבקש זימון לקדם משפט בתאריך 10.6.04.
בעקבות האמור, הגיש המבקש בקשה חוזרת למתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 6.6.04 החליטה כבוד השופטת ש' אלמגור לדחות את הבקשה, מאחר והמשיב הגיש כתב הגנה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. כבוד השופטת ה' גרסטל דחתה את הבקשה בהחלטה כדלקמן:
"עיינתי בבקשה ובנספחיה, ולא מצאתי שיש לבקש תגובת משיב 2 או לקיים דיון. משהוגש כתב הגנה אין מקום למתן פסק דין נגד משיב 2. תרופת המבקש תמצא בהוצאות בגין איחור. הבר"ע נדחית".
3. על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש נסמך על תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ועל פסקי דין שיצאו מבית משפט זה (ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' נחושתן פ"ד לט(3) 240; רע"א 5967/91 הופמן ואח' נ' הופמן, פ"ד מו(1) 784). לטענתו, מקום בו נתבע הגיש את כתב ההגנה באיחור, אין להתעלם מכך ויש לראותו כאילו הוגש כדין, אולם, אם התובע הגיש בינתיים בקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה, הרי שמרגע זה נחסמה הדרך בפני הנתבע להגיש כל בקשה, עד אשר בית המשפט יחליט בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
לטענת המשיב, המועד בו בית המשפט ימנע מלקבל כתב הגנה שהוגש באיחור, הנו המועד שבו דן בית המשפט בבקשה למתן פסק דין, ולא המועד בו הגיש המבקש את הבקשה למתן פסק הדין. בענייננו, טוען המשיב, כי אין להתעלם מכתב ההגנה שהגיש אמנם באיחור ביום 29.4.04, אלא שעד ליום זה הבקשה גופה לא נדונה בפני אף אחד מהשופטים בבית משפט קמא ולכן העובדה שהוגש כתב הגנה צריכה למנוע מתן פסק דין בהעדר הגנה.
4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב לבקשה, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש הסתמך בטיעוניו על פסקי דין שיצאו מלפני בית משפט זה. אולם, בהתאם לפסקי דין אלה, המועד הקובע שלאחריו לא ניתן עוד להכניס לתיק כתב הגנה שהוגש באיחור הנו מועד הדיון בבקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה (ע"א 519/82 הנ"ל; רע"א 5967/91 הנ"ל; ע"א 392/89 עינצי ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מד(4) 4), ולא כפי שפרש המבקש, כי המועד לעניין זה הנו מועד הגשת הבקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה.
בענייננו, הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה הוגשה לבית המשפט ביום 17.3.04. ביום 25.3.04 דחתה כבוד הרשמת א' עפרון את בקשת משיב להגשת כתב הגנה באיחור והורתה על העברת התיק לבית המשפט לצורך גביית עדות מהמבקש על פי תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 22.4.04 העביר כבוד סגן הנשיא ק' ורדי את התיק לכבוד השופטת ש' אלמגור, לצורך שמיעת עדות לפני מתן פסק דין, וביום 29.4.04 הוגש כתב הגנה מטעם המשיב השני. אומנם הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה אך לא נתקיים דיון בבקשה, אלא נקבעו הליכים קודמים לכך, ומכל מקום, מהתרשומת בתיק עולה כי עד ליום הגשת כתב ההגנה לא נערך דיון בבקשה לגופה. זאת ועוד, ההלכה הפסוקה אשר צומצמה בפרשת נחושתן היא, כי אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור ואין להתייחס אליו כלא היה (ע"א 519/82, שם, עמוד 242). השאלה שהועלתה בפרשה הנ"ל הנה מתי יש להוריד את ה"מחסום" שמעברו לא ניתן להגיש כתב הגנה ומוצדק וראוי ליתן פסק דין בהעדר הגנה, או כלשונו של השופט (כתוארו אז) א' ברק, איפה על אותה קשת נרחבת של מצבים משתנים קיימת "נקודה גיאומטרית", אשר ניתן לזהותה במידת ודאות סבירה ואשר ממנה לא נהיה מוכנים עוד להתרחק מדרישת התקנות. בית המשפט קבע, כי המועד לעניין זה הנו המועד בו דן בית המשפט בבקשה ליתן פסק דין ללא הגנה מחמת אי הגשת כתב הגנה (ע"א 519/82, שם, עמוד 243). סבורה אני, איפוא, שבנסיבות העניין שבפנינו לא הגיעו הצדדים לאותה "נקודה" אשר מעברה לא ניתן עוד להתרחק מדרישת התקנות.
נוכח האמור, לא ניתן לראות בהליכים בפני הרשמת והשופטת דיון בבקשה לקבלת פסק דין בהעדר הגנה. מאחר וכך הם פני הדברים, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי משהוגש כתב הגנה אין מקום למתן פסק דין בהעדר הגנה.
5. יצוין, כי נתתי את דעתי לכך שביום 25.3.04 דחה בית משפט השלום את בקשת המשיב להארכת מועד להגשת כתב הגנה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהגיונה של ההלכה כפי שהובהר על ידי בית משפט זה:
"משהוגש כתב הגנה, הרי הוא מצוי בפני בית המשפט, ויהא זה מלאכותי ליתן פסק דין תוך יצירת פיקציה כי כתב ההגנה איננו. זאת ועוד, נעילת שערי בית המשפט בפני נתבע אינה עניין של מה בכך, וקשה לראות צידוק במתן אפשרות לתובע לקבל פסק דין לטובתו, כאשר ברור מהנסיבות שהנתבע מתגונן נגד התביעה" (ע"א 519/82 הנ"ל, שם, 243).
זאת ועוד. אני ערה לפסיקת בית המשפט האומרת, כי ראוי להציב קו גבול ברור ולמנוע הזזתה של "הנקודה הגיאומטרית" מעבר לכללי הדיון הרגילים ועל המדיניות העומדת ביסודם. יחד עם זאת, אני מסכימה עם גישתו של השופט ריבלין כפי שהובאה בפרשת אריעד (רע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ פ"ד נו(4) 61, 64-65), לפיה יש למצוא את נקודת האיזון בין השיקולים השונים. דהיינו, מציאת האיזון בין האינטרס המצדיק קבלת פסק דין בהעדר הגנה, לבין זכות היסוד של הצד שכנגד לגישה לערכאות ולחשיבות המהותית שבניהול ההליך המשפטי במעמד שני הצדדים. יש גם לזכור, כי משך הזמן שחלף מתום המועד הקבוע להגשת כתב הגנה מהווה שיקול, גם אם לא מכריע, המובא במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט באם להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור ולתת פסק דין בהעדרו. לפיכך, גם אם ניתן למצוא טעם בדבריו של המבקש וגם אם אין חולק באשר לחשיבות שיש ליתן למועדים שנקבעו בתקנות, הבאים להבטיח את מסגרתו ויעילותו של ההליך השיפוטי הרי, שלא ניתן לקבוע שגורל ההליך יוכרע על פי אמות מידה פורמאליות קשיחות בלבד. זאת ועוד, בית המשפט מחויב גם לבחון האם קיימים אמצעים חלופיים שירפאו את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, שפגיעתם בזכות היסוד לא תעלה על הנדרש. בפרשת נדב קבע בית משפט זה, כי:
" בדרך כלל ראוי הוא כי בית -המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט" (רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על פ"ד נה(5) 43, 47-48).
בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כי תרופת המבקש תמצא בהטלת הוצאות לחובת המשיב בגין האיחור. סבורני, כי יש בכך, גם אם לא באופן מושלם, כדי לרפא את נזקו.
6. מעבר לנדרש אציין, כי אף אם נתקיימו התנאים הפורמאליים שבעטיים היה על בתי המשפט דלמטה להיעתר לבקשה, מה שאיני סבורה שקיים במקרה זה, הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תוענק כאשר מועלית שאלה הראויה לפי טיבה ומהותה להיות נדונה בגדר ערעור שני. קרי, בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית ורחבה (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור הדר חיפה בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בענייננו, המדובר בעניין אשר אינו בא, בדרך כלל, בגדרם של הנושאים בהם עשויה להינתן רשות ערעור בערכאה שלישית. משלא נגרם עיוות דין למבקש, וכל משמעותה של דחיית הבקשה האמורה הנה החזרת התביעה לדיון בפני הערכאה הדיונית, דינה של הבקשה להידחות כאמור.
המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשס"ה (10.10.04).